<h1>שו"ת התשב"ץ ח"ב סימן קצ"ו</h1>
<h2>דף כב.</h2>
הרב ר' אברהם מלילי תבע ליורשי רבי דוראן מאיר נוחו עדן ממון, על פי שמצא בפנקס בנו ר' יעקב נוחו עדן. ואני שמעתי טענותיו, וראיתי על פי הדין שהיורשים הם פטורים מטענותיו. שאפילו היה רבי דוראן הנזכר חי והיה ר' אברהם תובעו על פי פנקס בנו, היה פטור, ואפילו אמר לו בנו בשעת מיתתו שהוא חייב לו, לפי שר' אברהם אין לו טענת בריא על ר' דוראן נוחו עדן, לפי דעת הרמב"ם ז"ל אשר מכח תקנת הקהל אנו דנין כספריו. ובלשון הזה כתב בפרק ראשון מהלכות טוען [ה"ז], אין משביעין היסת אלא על טענת ודאי, אבל על הספק פטור. כיצד, כמדומה לי שיש לי אצלך מנה, או שאמר מנה שהלויתיך כמדומה לי שלא פרעתני, אמר לי אבא שיש לו אצלך מנה או שציוה לי בפני עדים שיש לו אצלך מנה, דבר פלוני נגנב מביתי ולא היה שם אלא אתה קרוב בעיני שאתה גנבתו, חשבתי מעותי ומצאתי חסר שמא אתה הטעיתני בחשבון, והנתבע אומר אין לך בידי כלום, הרי זה פטור אף משבועת היסת. עד כאן לשון הרמב"ם ז"ל. ואם כן אפילו אמר יעקב לאביו בפני עדים בשעת מיתתו ר' דוראן מאיר חייב לי כך וכך, והיה תובע אברהם לר' דוראן בחייו, היינו פוטרין אותו, כל שכן עכשיו שלא ציוה כן, אלא שנמצא חשבון כתוב בפנקסו, שאין מחייבין אותו על פי פנקסו כלל וכלל, דשמא כתב בטעות, ואפילו כתב אמת כבר בא לחשבון עימו ושכח ולא כתב בפנקסו היאך נפרע, או מת פתאום וכדאמרינן בפרק המוכר את הבית [ב"ב ע' ע"ב] מלאך המות אנסיה, ושמא כתבו במקום אחר ונאבד אותו פנקס, או העלימו היורשים, שכבר נמצאו עלים חסרים מהפנקס, שלא נמצא כתוב בפנקסו אלא מה שנתן, לא מה שקיבל, או היורש מחקו, שכבר נמצא בפנקס מחקים וכתוב עליהם על הגרד מיד רבי אברהם היורש. גם כן, אפילו היה ר' דוראן מאיר חי היינו פוטרין אותו מכל אלו התביעות אפילו (בשבועה) [משבועה] קלה, אלא שהיה יכול ר' אברהם להחרים סתם על כל הגוזל אותו אילו היה חי. וכל שכן שמת והניח יורשים, אפילו היה יעקב חי והוציא כתב ידו של ר' דוראן מאיר שהוא חייב לו היינו פוטרים אותם, אלא אם כן ציוה בעת מותו שיפרעוהו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות הלואה, אין ההלואה על פה נגבית מהיורשים אלא באחד משלושה דברים אלו, כשהחייב מודה וציוה בחוליו שיש לפלוני עלי חוב עדיין, או שהיתה ההלואה לזמן ולא הגיע הזמן לפורעה וחזקה היא שאין אדם פורע תוך זמנו, או שנידוהו עד שיתן ומת בנידויו, כל אלו גובין מן היורש בלא שבועה, אבל אם באו עדים שהיה אביהם חייב לזה מנה או שבפנינו הילוה אותו אינו גובה מן היורש כלום שמא פרעו, שהמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים, וכן אם הוציא כתב אביהם שהוא חייב לו אינו גובה כלום. עד כאן לשון הרמב"ם ז"ל, והכי איתא בפרק שום היתומים [ערכין כ"ב ע"א]. ואם כן אפילו היה יעקב חי והיה תובע (ליורשו) [ליורשי] ר' דוראן מאיר היינו פוטרין אותם, כל שכן עכשיו שמת ובא אביו יורשו שהם פטורין מתביעתו. וכל שכן שכבר בחיי ר' דוראן מאיר באו לחשבון עם חיים אל מלילי שהיה אפטרופוס של בת יעקב היורשת קודם שמתה, והוא בקי בחשבונות, ועל פי פסק דין משני סוחרים הבקיאין בחשבונות נפסק הדין ביניהם, ונטל ר' דוראן מאיר עשרים כיכרים של עורות ונתן עשרים דינרין, וחיה אחר כך עשר שנים ולא תבעו, ולוה ממנו מעות, ועכשיו שמת תובע ליורשיו, שהדין נותן לשתקו, ואפילו היו היורשים גדולים. וכל שכן שהם קטנים, שאפילו היה שטר בידו אין נזקקין לו, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות הלואה [ה"א] זה לשונו, אין נפרעין מן היורשין אלא אם כן היו גדולים, אבל יורשים קטנים אין נפרעין מהם שטר חוב, אפילו היה בו כל תנאי שבעולם לא יפרע בו המלוה כלום עד שיגדלו היתומים, שמא יש להם ראיה ששוברים בו את השטר. עד כאן לשון הרמב"ם ז"ל, והכי איתא בערכין פרק שום היתומים [כ"ב ע"ב]. על כן מכל אלה הטענות אין על היורשים שום חיוב, ואפילו הנשים שאינם יודעות משא ומתן לא יחייבו ליורשים על פי פנקס מי שמת. ובפרק הגוזל עצים [ב"ק ק"ה ע"א] מוכח גבי (דיקנא) [דסקיא] של אביו שהפנקס מחייב היורשים, אבל לחייב לאחרים [לא]. ובענין חנוני על פנקסו שהוא נשבע ונוטל כבר פירשו בגמרא שבועות בפרק כל הנשבעין [מ"ה ע"א] דהיינו כשאמר לחנוני תן לפועלי והוא אומר נתתי והם אומרים לא נטלנו, אבל בענין אחר אפילו הוא בעצמו אינו נאמן בפנקסו. וכן שנו בתוספתא [שבועות פ"ו ה"ד] לא במקיף אמרו, שאומר לו כתבת בזו ומחקת בזו. וטענה יפה היא באמת. וכל שכן הכא ביורש הבא לגבות מיורש. וכן בספר חושן משפט בסימן רצ"ו כתוב בתשובה לרא"ש ז"ל [כלל ק"ג סימן ג'] שאין להוציא מהיתומים בטענת הפנקס דשמא נפרע ולא נמחק. עד כאן.
